מסע באיטליה מנאפולי לקטניה

מיקי וינשטיין-חוף באיטליה

שתף אם אהבת:

Facebook
Twitter
LinkedIn
Google+
WhatsApp
Email

פברואר 2019, 3 שייטים מקבלים משימה, להעביר יאכטה חדשה מנאפולי איטליה לאתונה ביוון. חיים שנהר מספר לנו כאן את המסע מזווית הראיה של הצוות על הסיפון. חלקו הראשון של המסע באיטליה מנאפולי לקטניה.

יומן המסע: מאת חיים שנהר

מנאפולי לקטניה – יום רביעי (יום מס׳ 1) – יאכטה "אריאל", הגם שתוכה בהיר ומצופה פורמייקה, ואסלותיה גדולות וחשמליות, ויירכתיה רחבים כדי כך שהמרחק בין הגאיה גדול למוטת ידי הספן הממוצע וכך גם ריחוקן של נקודות האחיזה זו מזו, היא שטה נהדר. 

בקבינות האחוריות דופקים את הראש בתקרה בדיוק כמו ביאכטות שתוכן כהה, וכשהראש דפוק, זה מכסה על שאר החסרונות.

לאריאל כמו לאחיותיה הוותיקות יותר יש נשמה ומיתרי לב שהרוח שורקת בהן ומעלה קצף סביב חרטומה שעה שהיא פולחת גלים שמתגבהים והולכים מנאפולי, מצל הוזוב המושלג לסאלרנו.

מרינה נאפולי באיטליה, מקבלים את היאכטה אריאל ומתכוננים למסע ליוון
יוצאים מנאפולי ומתחילים את המסע, צוות של שלושה בדרך…

מנאפולי לקטניה – יום חמישי (מס׳2) – סאלרנו משום שיש להחליף שמן במנוע שזה עתה החל לפעום ויש לבדוק שפעימותיו תקינות ואין הוא מפריש קרישי מתכת או מיני בישין אחרים שחלילה יסכנו את פעולתו.

גדולה ויפה המרינה של סאלרנו ותשע שעות לוקח להגיע שמה ואז, כשאתם כבר עירומים במקלחת הפאר, מסתבר לכם שבשביל שלושה אנשים, ששפיותם מוטלת בספק, לא כדאי להפעיל את מערכות חימום המים, מה גם שרק אחד מהם חשקה נפשו במקלחת.

מרינה סאלרנו, הגענו לביקור לצורך טיפול מנוע שגרתי ליאכטה בהרצה.

מנאפולי לקטניהיום שישי (3) – המכונאי של בנטו / יאנאמר בא בבוקר, בדק, מצא שהכל תקין והלך. אנחנו בדרך לסטרומבולי על מנוע מול הרוח והגלים.

קר, סוער ולפנינו 120 מייל, דרך הלילה והמשמרות. תעלות הניקוז של השפריצים מכוונות בדיוק אל גבו של היושב בפינה הקדמית והמבוקשת של הקוקפיט. פתח כיסוי המדרגות גדול מידי, כך שגם שם לא נוח לעמוד. בלית בררה נמצא השולחן כמושב, והמהדרין גם נשכבים עליו כשהרגליים פסוקות מעט לכיוון המדרגות בפוזה המזכירה מילדות יותר מימאות, ובאמת נולדת כאן הכרות חדשה עם מישהי מדור אחר וגישות שונות, מתירנות ומותרות של דור שלא ידע את המצפן המגנטי, ספינות העץ והימאים מברזל. אנחנו עושים עכשיו תרגילי התרגלות. גם לים שנעשה רוגש יותר ויותר.

מגיעים להר סטרומבולי באיים הליפארים

מנאפולי לקטניהיום שבת (4) – מגיעים לסטרומבולי לפני הצהריים. בצפון מזרח ההר שפכי לבה קרושה, עדיין חמים, ומהם מיתמר עשן לבן ואפור וחום, ככל שיורד המבט במורד ההר.

עוגנים מקביל לחוף במרחק 40 מטר. העומק מתחיל ממש קרוב והשרשרת קצרה ובכל זאת, מוטב שלא נראה יבשה מהמדרגות… ים זה בסדר! מדי 45 דקות, עולה מבטן ההר רעש מחריש אזניים כברזלים המכים אלה באלה וכמאמר היוונים העתיקים, זהו היפיסטוס אל הנפחים המכה בפטישו על הברזל החם במסגריה שלו שבמעמקי ההר.

אחרי סעודה כיד הרוני, מלך הבשלנים, נחים ויוצאים לוולקנו. מיקי רוצה להקיף את האי מצפון למערב, לראות את שפכי הבזלת החמים מקרוב, אני (כוולקנולוג) מסכים על תנאי שאין שם גזים רעילים כבדים מהאוויר הנוחתים לים כפי שראינו. יש שם. אנחנו מסתובבים ומקיפים מצפון למזרח.

עוברים את הליפארים על המחטים הוולקניות, וסלעי הבזלת, והשיפועים הדומים שלהם כחרוטי אפר (33 מעלות) כי כך נערם האפר הוולקני. החריגה היא לצד המזרחי כי הרוחות השגורות מסיעות יותר אפר מזרחה וממתנות את השיפוע המזרחי. וולקנו הוא הדרומי שבליפארים. הים גבוה, הרוח עזה (30), הגלים באף. מגיעים לוולקנו בלילה. זורקים עוגן, לא תופס. זורקים שוב ושוב, תופס. אוכלים. הולכים לישון. ואז הר הגעש וולקנו, שגם הוא פעיל, משמיע קול. מוזר קצת. בטוח רעש של ברזל אבל כזה שנגרר, לא שמכים בו. מסתבר שמכים בנו, מכת העוגן שאינו תופס. הרוח שינתה כיוון, התראת העוגן אצל מיקי אמרה מה שהיה לה לאמור, ואנחנו, אחרי שני נסיונות הטלה נוספים, מחליטים -סיציליה. לילה.

מיקי במשמרת ראשונה מכין לי ״פוינטס אוף ווי״, מוסר לי את המשמרת לקראת הפניה למיצר מסינה ומדגיש כי אריאל תפנה לכיוון הרצוי בכל נקודה אליה תגיע.

מנאפולי לקטניהיום ראשון לפנות בוקר (5) – לוורטיגו, כך ידוע, נכנסים כשלא סומכים על המכשירים. אני סומך עליהם, אבל אריאל לא מסתובבת בנקודת הכניסה למסינה. אני מחכה. מביט אל תוך החשכה. שוכח שנתיב שייט אמור להיות מיושב ורווי אורות, רואה את העמוד מתח הגבוה שליד הכניסה, אבל המכשירים, הנקודה לסיבוב, הסילואטות של ההרים והמרווחים בין אורת החוף מתעתעים בי.

כהרגלי, כשאין עם מי לדבר במשמרת אני מדבר עם עצמי. אני שואל אותי, איך לא ראיתי את הסוחרות שבאו מימיני, איך עברנו את נקודת הסיבוב מבלי לפנות, איך אני לא מאמין למכשירים, ולסימנים המעידים, ולעצמי, ומשיב לי כי עלי לשוב על עקבותי ולפנות דרומה על יד העמוד מתח גבוה, הרי אני מכיר אותו מהפלגת יום. מסתובב, חוזר לאזור הנקודה. נכנס למיצר. חושב לכמה זמן יספיק הדלק, ורק שלא יגמר באמצע המיצר. אי אפשר לרדת לקרוא בשעון, אניות עוברות מימין ומשמאל, מתקרבות מלפנים ומאחור. חוויה מעניינת לעבור בנתיב עמוס כזה בלילה. בכלל משמרת רבת עניין, אבל הקרשנדו עוד לפנינו. 

בשש וחצי, בוקר ראשון, 20 דקות אחרי היציאה מהמיצר, נכבה המנוע. הרוח צפון מערבית. פותח חלוץ וממשיך בתנועה, עולה לחדה, משחרר מנור ומרים ראשי. מתיישר לגבית ומעיר את הצוות. קפה, הנאה מהשקט, מתדלקים. שאיבת אוויר, התנעה, שאיבת אוויר, התנעה, מנוע עובד, מכבים. לא מניע. מוסיפים דלק. שואבים עוד ומנסים, ומנסים. מניע. מחשבים – 5 ליטר/ שעה. מכבים מנוע. ממשיכים בגבית.

מהבית, הבאתי עלי זית. אני שותה אותם חלוטים כל בוקר. טעים ובריא. אז יש עלי זית על הספינה ואז באה יונה. נוחתת על הגג. רוני מזהה ואומר למיקי. מיקי תופס בזנבה וכשאני עולה לסיפון, היא יושבת בחיקו. יפה לראות את הקשר המתפתח בינהם, שקט, עמוק, כמעט ללא מילים. וכבר יש טבעת, אפילו שתיים, אחת ממלטה 2016. יונה שכבר ראתה דבר או שניים, ועכשיו יונה ונער.

ביקור יונת השלום ביאכטה

זה נמשך כאידיליה עד שהיא מחרבנת עליו, אפילו קצת אחרי, כי אנחנו אומרים לו שזה מביא מזל, אבל אז, במחשבה שניה, היא מורחקת מחיק אוהבה, מקבלת מים, קצת קווקר והרבה חיבה, הפעם על השולחן. מיקי חושב לצרפה לצוות. עכשיו מקומה על השולחן והיא מראה כישורי הליכה לאורכו. אנחנו חושבים להופיע איתה בקטניה ולהשתמש בכובע של רוני לאיסוף כספים. תוהים מאין באה, לאן פניה ובכלל, האם גם בדעתה עלתה האפשרות להישאר איתנו.

בינתיים, בכל עת ששחף מתקרב אל הספינה, יונה נדרכת. ראשה מתנודד על צווארה המתפתל ומזדקר ומסתובב לכל הכיוונים וחוסר שקט קיצוני אוחז בה, מה שאין כן בנוכחות שלושת יצורי האדם שהרעיפו עליה אהבה, מזון, משקה ומקום מנוחה, משל היא מלאך ואנחנו צאצאי אברהם אבינו.

מגיעים לקטניה. אם ברומא יש לנהוג כרומאי, בקטניה יש לנהוג כגדול ובכלל קטניה, ימי גדולתה מאחוריה כשם שתפארתה מתפוררת. האקשן של ההיקשרות למזח כל כך מלא תזוזות ושימת לב, כדי כך שהיא מנצלת את הרגע, ואחרי ארבע שעות של בילוי וקרוב מינים, היא מוותרת על רגעי פרדה רוויי מכאובים ועפה לה כלעומת שבאה. אפילו לא השגחנו בעזיבתה הנחבאת אל הכלים, אבל כולנו נשאנו תפילה שתגיע בשלום למחוז חפצה. אחרי הכל שלוש שנים ממלטה לקטניה, אינן דבר של מה בכך.

בקטניה, ״אוט אוף סיזון״. אנחנו מצפים שיחזרו אחרינו, אבל כבר מהדרך ראינו ונפלא מאיתנו מספר הנחיתות בשדה הקרוב. יצאנו לעיר. הכל מואר בתאורה צבעונית וחגיגית והרחובות מלאי אדם. זרם בלתי פוסק של אנשים נוהרים כנהר, מזכיר את תיאורו של טומי לפיד במבוא לספרו של קרליבך ״הודו יומן מסע״.

המשטרה מנסה לכוון בהצלחה חלקית, ילדים עם צמר סוכר, מוכרי בלונים, ודוכני רחוב. זהוא חגו של סנט אגטה פטרון העיר. מחר יוציאו את פסלה וילכו איתו ברחובות הראשיים. צליינים בחלוקים לבנים, סיכות מסדר וכובע מיוחד ממלאים את הרחובות וה״אוט אוף סיזון״ הופך לזמן בו הביקוש עולה על ההיצע ואנחנו שקיווינו לקבל יחס מיוחד, הפכנו לכאלה שמוותרים עליהם בקלות, לא לפני שדופקים להם חשבון מופרז. מיקי מסב את תשומת ליבנו, רוני מדבר עם הבוס, מורידים לנו 10 יורו, אנחנו עדיין מרגישים פריירים אבל בולעים וחוזרים לאריאל. זהו מסענו עד כאן. 

בקטניה, ממתינים שלחלוף הסערה כדי לצאת ליוון

יום שני (6) – שי יצטרף אחר הצהריים ויחליף את רוני. מזג האוויר נעשה גרוע יותר ויותר. הר האטנה בתוך ענן. לשכור אוטו ולסוע בעיר, בלתי אפשרי בגלל העומס. המקומיים מדברים על מליון מבקרים לחגו של סנט אגטה. באינטרנט כתוב ש״האוטובוס לאטנה יוצא בשמונה ורבע, שעה בה עדיף קפה לאטה על כל פעילות אחרת״, יש בינינו הסכמה. עושים סיבוב קצר בעיר וחוזרים לאריאל, הביתה. נמשיך עם שוך הסערה בעוד יומיים. נמשיך הלאה לחלקו השני של המסע ביוון

יוצאים מקטניה ליוון, הרוח עדיין נושבת בחוזקה – ניתראה בחלקו השני של המסע

המשך המסע ליוון

אפשר לבקר גם באתר של רשות הספנות וגם באתר של השכרת יאכטות

Facebook
Twitter
LinkedIn
Google+
WhatsApp
Email

תוכן שנוסף לאחרונה: